החלטה בתיק סע"ש 43203-06-12

1.         בפניי בקשת המבקשים (הנתבעים בתיק העיקרי) לחייב את המשיב (התובע בתיק העיקרי), תושב השטחים,בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, אם וככל שתידחה התביעה נגדם.

טיעוני הצדדים

2.         נימוקי הבקשה, בתמצית, הינם כדקלמן:

א. התובע לא שילם הוצאות משפט שנפסקו כנגדו בעבר.

ב. התובע הינו תושב שטחים, שמצבו הכלכלי בכי רע, ומכאן שאם תידחה תביעתו ויפסקו כנגדו הוצאות משפט, יקשה על הנתבעים לגבותן.

            ג.  סיכויי התביעה קלושים, ומטרתה היא השגת הישגים שלא כדין.

            ד. התובע לא התייצב לדיונים רבים ולא כיבד החלטות שיפוטיות שניתנו בעבר.

3.         בהחלטה מיום 16.5.13, התבקשה תגובת המשיב לבקשה תוך 21 ימים מיום הינתנה.

            משלא נתקבלה תגובת המשיב, ניתנת החלטה זו בהיעדר תגובתו.

דיון  והכרעה

4.         בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן- תקנות בית הדין לעבודה) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1983, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 [דב"ע (ארצי)  נד/189-9 דניאל סוסנוביק - מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218 - 3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

5.         בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו. 

6.         ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU  (ניתן ביום 16.7.03, פורסם במאגרים האלקטרוניים, להלן : " פרשת אבו נאסר"), שם נקבע כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, והשיקול המשני במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט" (סעיף 4 לפסק הדין).

7.         עוד נקבע בפרשת אבו נאסר, בהקשר הצריך לענייננו, כי עצם היותו של בעל דין תושב השטחים, אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו בהפקדת ערובה, וכי  יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו, בשים לב, לשני פנים אלה: הפן האחד - כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה, כשהוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה; הפן האחר - נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.

8.         בפרשת אבו נאסר נקבע אף חריג לכלל זה, לפיו במקרה בו התנהגותו של בעל דין מצביעה על התחמקות מביצוע פסק דין או החלטה ו/או הטרדת בעל הדין השני- יהא מקום לשקול להטיל עליו ערובה.

9.         ומן הכלל אל הפרט.

10.        כאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היותו של המשיב תושב השטחים אין בה, לכשעצמה, כדי לחייבו בהפקדת ערובה.

11.        בחינת המקרה לגופו, מעלה כי עיקר תביעתו של המשיב סבה על מימוש זכויותיו הסוציאליות, הנובעות, לטענתו, מעבודתו וסיומה של עבודתו אצל המבקשים. בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת אבו נאסר, במקרה שכזה, ניתן להסתפק בראשית ראיה, וכזו נמצאה בתביעתו של המשיב.

12.         ואולם, הגם שאין המדובר, לכאורה, בתביעה חסרת סיכוי של ממש, התנהגותו של המשיב מצביעה, לכאורה, על אי כיבוד ו/או התחמקות מביצוע החלטות שיפוטיות שניתנו בעבר.